שנה שעברה למדתי בבית ספר אחר.
בית ספר ההוא היו לי חברות וגם קצת ידידים, אבל לא הייתי מקובלת.
אבל הייתי יחסית במרכז בין החברים שלי ולא היה לי ממש אכפת משאר האנשים כי שאר השכבה היו פרחות וערסים.
השנה עברתי בית ספר כי רציתי להיות במגמה שיש שם.
חשבתי שהמצב החברתי שלי ישתפר.
נחשו מה?
לא. ממש לא.
בגלל שזה בית ספר לאומנויות כולם של אומנים וחשים את עצמם הכי טובים.
ויש לי קצת ידידים אבל אני יכולה לקרוא אולי רק ל2-3 אנשים משם חברים שלי. וגם זה לא אותו דבר.
הרבה פעמם בהפסקות אני מוצאת את עצמי לבד ומחכה כבר שיתחיל השיעור כדי שאני לא אצטרך לסבול.
אני בקושי נפגשת עם האנשים מבית הספר החדש שלי וגם אם כן אני תמיד מרגישה לא שייכת.
יש הרבה פעמים שבהם אני שמה לב שהייתי יכולה להנות מאוד בבית ספר, אם רק לפחות חבר אחד שלי מבית הספר הקודם היה איתי.
אני ממשיכה להיפגש עם חברים מבית הספר הקודם ומנסה לשמור איתם על קשר כמה שיותר.
הפכתי להיות עצובה יותר ומופנמת. גיליתי שאנשים בבית הספר הזה פאקניג מחשיבים אותי ל"תמימה".
אני לא רוצה לחזור לבית הספר הקודם שלי. נכון ששם היו לי הרבה יותר חברים אבל אני אוהבת את המגמה שלי אני לא אעזוב את בית הספר רק בגלל המצב החברתי.
בינתיים אני רק מחכה שמשהו ישתנה.
